הדין בארה"ב כמו בארץ היה צריך למצוא מבחנים כדי להבדיל בין מטלטלין למקרקעין.
השיטה האמריקאית אימצה ארבעה מבחנים לצורך כך, וזאת במקרה שלא ניתן להבין מההסכם שבין הצדדים בדבר כוונת הצדדים.

יש צורך לציין מערכת חוקים / דוקטרינה בדין בארה"ב שמכונה Stature of Frauds אשר משמעותה להקשות על הנתבע להגן על עצמו. וכך בתור דוגמא כל עסקה של מקרקעין חייבת להיעשות בכתב. עניין זה שונה מהחוק הישראלי ואין זה המקום להרחיב על כך.

המבחן הראשון הינו מבחן חיבור של קבע כמו בדין הישראלי- האם האובייקט מחובר פיזית באופן קבוע למקרקעין.
כך ארון קיר built in שמוברג לקיר הינו חלק מהמקרקעין.

את המבחן השני ניתן לכנות מבחן השייכות הספציפית :
אנו בודקים האם מתאים לאותו מוצר להיות דווקא במיקומו הנוכחי או שמא ניתן היה לשים אותו בכל מקום אחר, כך ניתן לפרק וילון שעוצב במיוחד לחלון ספציפי אבל הוא יוצר דווקא לאותו חלון ולכן יחשב כחלק מהמקרקעין. מבחן זה יכונה adaptability

המבחן השלישי הינו מבחן הכוונה- כמו בדין הישראלי, למבחן הכוונה 2 יוצאים מהכלל.

מעניין לציין את הדין האמריקאי בכל הנוגע לפריטים אשר יחשבו כמקרקעין ובכל זאת לא יחשבו כחלק מהמקרקעין במקרה של מכירה, כך בנוגע ל Trade fixtures- כגון שלט מיוחד או חלון שעוצב עם הלוגו של חנות אשר למרות היותם 'מקרקעין' הם יחשבו כרכושו הפרטי של המוכר.
וכן כדאי לציין את היבול שלמרות היותו חלק מהמקרקעין הוא לא יחשב כמקרקעין בהיותם יבול שנתי או דו שנתי- Emblements.
כאן חובה לציין כי כמובן שעצים ופרדסים יחשבו גם יחשבו כמקרקעין.

המבחן השלישי הינו מבחן הכוונה של הצדדים כפי שבא לידי ביטוי בחוזה.

לסיכום המבחנים הם: attachment, adaptability, intention, agreement